אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל,
בַּר-כּוֹכְבָא שְׁמוֹ.
אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה,
עֵינֵי זֹהַר לוֹ.
הוּא הָיָה גִּבּוֹר,
הוּא קָרָא לִדְרוֹר,
כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ,
זֶה הָיָה גִּבּוֹר!
גִּבּוֹר!

יוֹם אֶחָד קָרָה מִקְרֶה –
הָהּ, מִקְרֶה עָצוּב –
בַּר-כּוֹכְבָא נָפַל בַּשְּׁבִי
וְהוּשַׂם בַּכְּלוּב.
מַה נּוֹרָא כְּלוּב זֶה,
בּוֹ שָׁאַג אַרְיֵה!
אַךְ רָאָה אֶת בַּר כּוֹכְבָא –
הִתְנַפֵּל הָאַרְיֵה!
אַרְיֵה!

אַךְ דְּעוּ נָא, בַּר כּוֹכְבָא
מַה גִּבּוֹר וָעַז!
אָץ קָפַץ עַל הָאַרְיֵה
וְקַל כַּנֶּשֶׁר טָס.
עַל הַר וָגַיְא הוּא שָׁט,
וְדֶגֶל דְּרוֹר בַּיָּד,
כָּל הָעָם מָחָא לוֹ כַּף:
בַּר כּוֹכְבָא, הֵידָד!
הֵידָד!