כִּשְׁאוֹן רַעַם בַּשָּׁמַיִם קוֹל אֵל חוֹצֵב לֶהָבוֹת קוֹל קוֹרֵא מִירוּשָׁלַיִם: שׁוּבוּ לְאֶרֶץ אָבוֹת! לַיַּרְדֵּן לַיַּרְדֵּן אֵתָיוּ גַּם שִׂימוּ עָלָיו מַעְבָּרוֹת מָקוֹם פְּלָגָיו יֶהֱמָיוּ הַעֲמִידוּ שָׁם מִשְׁמָרוֹת. כָּבוֹד לַאדֹנָי וּלְאַרְצֵנוּ, עַל הַיַּרְדֵּן נָכִין מוֹשָׁבֵנוּ! אֱמוּן עוֹלָם נִשָּׁבֵעַ לָךְ אֲדָמָה אֲהוּבָה, לִרְגָבַיִךְ נֵרָצֵעַ, בַּל תְּהִי עוֹד עֲזוּבָה. מִצָּפוֹן, מִצָּפוֹן נָעוּפָה, מִבֵּית עֲבָדִים וּפְרָאִים, וּבְמֵי הַיַּרְדֵּן נִשְׁטֹפָה, חֶרְפַּת נוֹדֵנוּ בַּגּוֹיִים. כָּבוֹד לַאדֹנָי... כָּל עוֹד בִּפְנִינֵי גַלֶּיהָ יִפְרֹשׂ דָּג סְנַפִּירוֹ, וּמֵעֵץ עַל גְּדוֹתֵיהוּ יַשְׁמִיעַ עוֹף אֶת זְמִירוֹ, לַיַּרְדֵּן לַיַּרְדֵּן נָחִישָׁה אַף נִתְקַע לָנוּ שָׁם יָתֵד, אֶת חַיֵּינוּ בְּגִיל נַקְדִּישָׁה לַחֲרֹשׁ נִיר וְלִשְׂדֹּד. כָּבוֹד לַאדֹנָי... וְאִם לְפוֹרְצֵי פָרֶץ יַחַשְׁבוּנוּ רוֹזְנִים נַעֲנֵם: שׁוֹפְטֵי אָרֶץ, הַלְאֵם לֹא יִפְנוּ בָנִים? אַדְמַת הַיַּרְדֵּן הִיא אִמֵּנוּ לָנוּ עֵינֶיהָ נְשׂוּאוֹת, בְּאַהֲבָה הִיא תִּקְרָאֵנוּ, וַעֲלֵי לֶחְיָהּ דְּמָעוֹת. כָּבוֹד לַאדֹנָי...כשאון רעם בשמיים קול אל חוצב להבות קול קורא מירושליים שובו לארץ אבות לירדן לירדן אתיו גם שימו עליו מעברות מקום פלגיו יהמיו העמידו שם משמרות כבוד לאדוני ולארצנו על הירדן נכין מושבנו אמון עולם נישבע לך אדמה אהובה לרגביך נרצע בל תהי עוד עזובה מצפון מיצפון נעופה מבית עבדים ופראים ובמי הירדן נשטופה חרפת נודנו בגויים כבוד לאדוני כל עוד בפניני גליה יפרוש דג סנפירו ומעץ על גדותיהו ישמיע עוף את זמירו לירדן לירדן נחישה אף נתקע לנו שם יתד את חיינו בגיל נקדישה לחרוש ניר ולשדוד כבוד לאדוני ואים לפורצי פרץ יחשבונו רוזנים נענם שופטי ארץ הלאם לוא יפנו בנים אדמת הירדן היא אימנו לנו עיניה נשואות באהבה היא תקראנו ועלי לחיה דמעות כבוד לאדוני

מקור: "אברהם צבי אידלזון: שירי ציון חלק ב' - זמירות למקהלה", הוצאת המחבר, 1908, עמוד 5-7